כשפתחנו את החנות, בשבוע שעבר, לרגע היה לנו דה ז’וו לימי הקורונה. גם שם הרמנו “הנדברקס” בפתאומיות, והכל נעצר.. אבל האמת שהאתגר בימים האלו, כבד וקשה הרבה יותר. בנוסף לכאב הלב (אני ממש מרגישה אותו פיזית), ומעבר לדאגה הנוראית ולמחשבות הנודדות אל מעבר לגבול.. לאחים שלנו, שאנחנו כ”כ רוצים לראות אותם פה, הפעם, שלא כמו בימי הקורונה, אנחנו נפגשים עם רוע. הרוע הצרוף, המוחלט, הפראי. אני מרגישה מותקפת אישית, על ידו, וכ”כ זועמת ומתקוממת. כי מה כבר אפשר לעשות מול הדבר הנוראי הזה?? הם פי אלף מאיתנו ופי מיליון טובים מאיתנו, בלהיות רעים, אכזריים ותוקפניים. זו מומחיות שהם מפתחים שנים, בזמן שאנחנו עסוקים לחיות את החיים.. למזלי מאז שפתחנו, יוצא לי לפגוש לקוחות וקצת לנוח מהמחשבות והרגשות השליילים. היום, חניתי ברחוב הסמוך לחנות, ועל המעקה קלטתי את ההודעה הידנית המתוקה הזו. היא הזכירה לי את הביטוי של גולדה מהנאום של הנשיא ביידן (נרו יאיר 🙂 “נשק סודי”. פתאום חשבתי – שבדבר הזה- ב”להיות טובים”, אנחנו הרבה יותר טובים מהמנוולים האלו. זה הההיתרון המובהק שלנו. זו החוזקה שלנו. והם מעולם ולעולם, אף פעם, לא ינצחו אותנו בתחרות הזו. אני שומעת על המון יוזמות מטורפות, שכמו באפקט הפרפר דוחפות את החיילים שלנו קדימה. אני מאמינה שאפילו מחווה קטנה כזו, היא חלק מהמהלך הגדול, ואין, אין מצב שלא ננצח. ואולי בעצם יותר נכון לומר אנחנו מנצחים, היום.
