סגרתי את החנות ב19:20,
כיבתי את האורות הגדולים, נעלתי את עצמי מבפנים, וכמו שאני אוהבת בסוף יום, סידרתי דברים אחרונים, לקראת מחר .. כשאני עם רגל אחת בחוץ, שולפת שקית אשפה מלאה, מתוך הפח, אני קולטת זוג מבוגר, נצמד לזכוכית, מנסה להכנס… מצד אחד, לא תכננתי להשאר עד שעה כזו, ומצד שני, הם עמדו בקור, עם מעילים וכובעים… ולא נעים…
פתחתי להם והם שאלו במבטא אמריקאי:
“אפשררר להכנס?”
“אפשר” עניתי, ומיד עברתי לאנגלית-
“תל מי, איף יו ניד אני הלף”
הגבר הגיב מיד:
“עבררית, בבקשה, באנו לתמוך” 🙂 ומיד המשיך להסביר שהם באו לקבל תמיכה מאיתנו, ולהיות “ביחד: עמישראל”, ושקרוב משפחה שלהם נהרג בעזה, ושהם צמודים לחדשות, ושהם אמנם “שם”, אבל הלב שלהם פה, כל הזמן, ו”זו המלחמה של כולנו…” הוא רופא ילדים שעזב הכל ופשוט לארץ והיא איתו, הגיעו להיות עם המשפחה המורחבת הפרטית שלהם, ועם המשפחה המורחבת הכללית, שזה אנחנו. הם מדברים איתי, נלהבים ומוארים, (והרופא מידי פעם עושה סיבוב בחנות, כדי שלא אראה כמה הוא מתרגש), ואני חושבת לעצמי שהמלחמה כ”כ קשה, והמחיר נוראי, ודווקא היום אני רוצה לספר לכם שהם לא לבד, ושאנחנו לא לבד. רק בימים האחרונים פגשתי סטודנטית סינית שבאה לארץ מתוך אמונה שהיא רוצה להיות פה עכשיו, משפחה תוססת מניו ג’רסי שהילדים שלהם התרימו צעצועים, מתנות ומכתבים לילדי כפר עזה, וגם מישהי ממשלחת של צעירים מאנגליה שהגיעו לבקר חיילים פצועים בתל השומר. על כל אלה אני יודעת רק מה”סמול תוק” שאני מנהלת מעל הדלפק ואני משוכנעת שיש עוד הרבה סיפורים כאלו. עד לא מזמן, היו דיבורים על “אנחנו והם”, אז אני רוצה להגיד, שמנקודת המבט הצנועה שלי – בזירה הזו, “אנחנו והם” מנצחים. בעצם, אנחנו, כולנו – כבר ניצחנו. ט”ו בשבט תשפ”ד, בלי מרכאות: עם ישראל חי!
