זה היה ה"סרט הצהוב" שלנו. האמירה והתזכורת (בעיקר לעצמנו), שאי אפשר להמשיך כרגיל. שבזמן שאנחנו מסדרים את המדפים ועוטפים מתנות בחנות היפה והמוארת, החטופים שלנו סובלים חסרי אונים, מול התגלמות של רוע, במנהרות החשוכות. בשבוע הראשון של המלחמה הדבקנו את התפילה הזו של נעמי שמר, על החלון. כמובן שמאוד רצינו שכולם כולם יחזרו, ובכל פעם שברכנו "שנשמע בשורות טובות" ממש השתדלנו שהמילים שלנו ישפיעו על המציאות, אבל ביננו זו הייתה תקווה קצת תמימה. לא סבירה ולא הגיונית. איך אפשר להאמין שיצליחו למצוא את כולם ולהחזיר אותם אלינו, לארץ?? השבוע זכינו לראות את הלא יאומן. שמעתי ששיר סיגל המהממת (הבת של אביבה וקית') אומרת שאנחנו צריכים לנצור את הכוח של התקווה, ולזכור שזה ב.D.N.A של העם שלנו. כמה התרגשנו עם החטופים החיים שחזרו הביתה וכמה אנחנו כואבים על אלו שלא חזרו… מסתובבים ביננו ועל ידנו אנשים שעבורם המלחמה הזו לא תגמר אף פעם. כאלו שאיבדו את החיים הקודמים, את המשפחה כפי שהייתה, את הגוף הבריא או את שלוות הנפש. נמשיך לקוות ולהתפלל גם איתם ועבורם. אחרי שניים וחצי חורפים, האותיות שהדבקנו על החלון כבר מתחילות להתקלף. ב"ה השבוע נחליף אותן, אבל את המילים האלו לא נחליף אף פעם: "מרשרש אילן ברוח, מרחוק נושר כוכב, משאלות ליבי בחושך נרשמות עכשיו" .."שמור אלי על זה הבית .. ואל תשכח את התקוה".. "השיבני ואשובה אל הארץ הטובה"
